כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו.

"יד אבשלום" היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום.
(wikipediq.org)

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו.

גיא בן הִנֹּם (או גיא בן הנום) הוא שמו של גיא בירושלים הנזכר רבות במקרא, וכיום מזוהה כעמק המקיף את העיר העתיקה ואת עיר דוד ממערב ומדרום, ומתחבר לנחל קדרון.

הגיא מוזכר לראשונה בספר יהושע בחלק מתיאור גבולות נחלות השבטים בעת חלוקתן. נראה כי הגיא שימש כנקודת מוצא חשובה, שכן הוא מופיע רבות בתיאורים אלה: "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם" (יהושע ט"ו, ח); "וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל" (שם, י"ח, טז) וכדומה. גם בתיאור חלוקת הנחלות בימי נחמיה מופיע הגיא כסימן גבול: "זָנֹחַ עֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם" (נחמיה י"א, ל).

פרסומו המפוקפק של הגיא היה עקב היותו מקום עבודת המולך - פולחן עבודה זרה שהתקיים בזמנו של הנביא ירמיה. המקום היה קרוב יחסית לעיר ירושלים של אותם ימים, במרחק קצר מאוד מהחומה המערבית. החוקרים סבורים שגיא בן הנם הוא הגיא שעובר כיום ממערב לעיר העתיקה ומדרום להר ציון, ויוצא לנחל קדרון. משערים שבמות התופת (הבמות עליהן היו מקריבים את הבנים בעבודת המולך) היו במזרחו של החלק הדרומי של גיא בן הנם, ליד שער החרסית. השם בן הנם אינו מפורש די צרכו, אך יש המשערים שהמקום הוא על שמו של אדם שהיו לו קרקעות באותו הגיא.

ירמיה אומר שלמקום יקראו גיא ההריגה, כלומר שכל כך הרבה יהיו המתים בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנם במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ"

מקום זה הוא מקור השם גיהנום למקום שאליו, על פי האמונה, יגיעו החוטאים לאחר המוות.

הגיא המזוהה כיום כגיא בן הינום היווה חלק משטח ההפקר שחצץ בין ירושלים המזרחית והמערבית בשנים 1948-1967. בתקופת מלחמת העצמאות הופעל רכבל צבאי מעל הגיא, שקישר בין הר ציון לשכונת שמעה. הרכבל שימש להובלת אספקה ולפינוי פצועים, והופעל רק בשעות הלילה. הרכבל נשמר במצב כשיר בכל תקופת הקו העירוני.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בעמק שתי שכונות: בתי שמעא במרכזו, למרגלות הר ציון, וג'ורת אל-ענב, בצפון-מערבו במקום בו נמצא היום מתחם חוצות היוצר. השכונות ננטשו ב-1948 כאשר האזור הפך לשטח הפקר.

בגיא ממוקמים בריכת הסולטן, שהוסבה לתיאטרון פתוח למופעים רבי משתתפים, והסינמטק של ירושלים. דרך חברון, הדרך המובילה משער יפו דרך דרום העיר לעבר בית לחם וחברון, מתחיל בצידו המזרחי של הגיא, חוצה אותו בגשר, וממשיך בצידו המערבי. חלקו הצפון-מערבי של הגיא מהווה פארק מטופח.

(wikipedia.org)

גיא בן הִנֹּם (או גיא בן הנום) הוא שמו של גיא בירושלים הנזכר רבות במקרא, וכיום מזוהה כעמק המקיף את העיר העתיקה ואת עיר דוד ממערב ומדרום, ומתחבר לנחל קדרון.

הגיא מוזכר לראשונה בספר יהושע בחלק מתיאור גבולות נחלות השבטים בעת חלוקתן. נראה כי הגיא שימש כנקודת מוצא חשובה, שכן הוא מופיע רבות בתיאורים אלה: "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם" (יהושע ט"ו, ח); "וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל" (שם, י"ח, טז) וכדומה. גם בתיאור חלוקת הנחלות בימי נחמיה מופיע הגיא כסימן גבול: "זָנֹחַ עֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם" (נחמיה י"א, ל).

פרסומו המפוקפק של הגיא היה עקב היותו מקום עבודת המולך - פולחן עבודה זרה שהתקיים בזמנו של הנביא ירמיה. המקום היה קרוב יחסית לעיר ירושלים של אותם ימים, במרחק קצר מאוד מהחומה המערבית. החוקרים סבורים שגיא בן הנם הוא הגיא שעובר כיום ממערב לעיר העתיקה ומדרום להר ציון, ויוצא לנחל קדרון. משערים שבמות התופת (הבמות עליהן היו מקריבים את הבנים בעבודת המולך) היו במזרחו של החלק הדרומי של גיא בן הנם, ליד שער החרסית. השם בן הנם אינו מפורש די צרכו, אך יש המשערים שהמקום הוא על שמו של אדם שהיו לו קרקעות באותו הגיא.

ירמיה אומר שלמקום יקראו גיא ההריגה, כלומר שכל כך הרבה יהיו המתים בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנם במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ"

מקום זה הוא מקור השם גיהנום למקום שאליו, על פי האמונה, יגיעו החוטאים לאחר המוות.

הגיא המזוהה כיום כגיא בן הינום היווה חלק משטח ההפקר שחצץ בין ירושלים המזרחית והמערבית בשנים 1948-1967. בתקופת מלחמת העצמאות הופעל רכבל צבאי מעל הגיא, שקישר בין הר ציון לשכונת שמעה. הרכבל שימש להובלת אספקה ולפינוי פצועים, והופעל רק בשעות הלילה. הרכבל נשמר במצב כשיר בכל תקופת הקו העירוני.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בעמק שתי שכונות: בתי שמעא במרכזו, למרגלות הר ציון, וג'ורת אל-ענב, בצפון-מערבו במקום בו נמצא היום מתחם חוצות היוצר. השכונות ננטשו ב-1948 כאשר האזור הפך לשטח הפקר.

בגיא ממוקמים בריכת הסולטן, שהוסבה לתיאטרון פתוח למופעים רבי משתתפים, והסינמטק של ירושלים. דרך חברון, הדרך המובילה משער יפו דרך דרום העיר לעבר בית לחם וחברון, מתחיל בצידו המזרחי של הגיא, חוצה אותו בגשר, וממשיך בצידו המערבי. חלקו הצפון-מערבי של הגיא מהווה פארק מטופח.

(wikipedia.org)

גיא בן הִנֹּם (או גיא בן הנום) הוא שמו של גיא בירושלים הנזכר רבות במקרא, וכיום מזוהה כעמק המקיף את העיר העתיקה ואת עיר דוד ממערב ומדרום, ומתחבר לנחל קדרון.

הגיא מוזכר לראשונה בספר יהושע בחלק מתיאור גבולות נחלות השבטים בעת חלוקתן. נראה כי הגיא שימש כנקודת מוצא חשובה, שכן הוא מופיע רבות בתיאורים אלה: "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם" (יהושע ט"ו, ח); "וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל" (שם, י"ח, טז) וכדומה. גם בתיאור חלוקת הנחלות בימי נחמיה מופיע הגיא כסימן גבול: "זָנֹחַ עֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם" (נחמיה י"א, ל).

פרסומו המפוקפק של הגיא היה עקב היותו מקום עבודת המולך - פולחן עבודה זרה שהתקיים בזמנו של הנביא ירמיה. המקום היה קרוב יחסית לעיר ירושלים של אותם ימים, במרחק קצר מאוד מהחומה המערבית. החוקרים סבורים שגיא בן הנם הוא הגיא שעובר כיום ממערב לעיר העתיקה ומדרום להר ציון, ויוצא לנחל קדרון. משערים שבמות התופת (הבמות עליהן היו מקריבים את הבנים בעבודת המולך) היו במזרחו של החלק הדרומי של גיא בן הנם, ליד שער החרסית. השם בן הנם אינו מפורש די צרכו, אך יש המשערים שהמקום הוא על שמו של אדם שהיו לו קרקעות באותו הגיא.

ירמיה אומר שלמקום יקראו גיא ההריגה, כלומר שכל כך הרבה יהיו המתים בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנם במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ"

מקום זה הוא מקור השם גיהנום למקום שאליו, על פי האמונה, יגיעו החוטאים לאחר המוות.

הגיא המזוהה כיום כגיא בן הינום היווה חלק משטח ההפקר שחצץ בין ירושלים המזרחית והמערבית בשנים 1948-1967. בתקופת מלחמת העצמאות הופעל רכבל צבאי מעל הגיא, שקישר בין הר ציון לשכונת שמעה. הרכבל שימש להובלת אספקה ולפינוי פצועים, והופעל רק בשעות הלילה. הרכבל נשמר במצב כשיר בכל תקופת הקו העירוני.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בעמק שתי שכונות: בתי שמעא במרכזו, למרגלות הר ציון, וג'ורת אל-ענב, בצפון-מערבו במקום בו נמצא היום מתחם חוצות היוצר. השכונות ננטשו ב-1948 כאשר האזור הפך לשטח הפקר.

בגיא ממוקמים בריכת הסולטן, שהוסבה לתיאטרון פתוח למופעים רבי משתתפים, והסינמטק של ירושלים. דרך חברון, הדרך המובילה משער יפו דרך דרום העיר לעבר בית לחם וחברון, מתחיל בצידו המזרחי של הגיא, חוצה אותו בגשר, וממשיך בצידו המערבי. חלקו הצפון-מערבי של הגיא מהווה פארק מטופח.

(wikipedia.org)

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו.

כנסיית העלייה, כיפת העלייה או מסגד העלייה הם שמות שונים לכנסייה על הר הזיתים המשמרת את זיכרון עלייתו של ישו לשמים ארבעים יום לאחר תחייתו.

שער האריות (בערבית: باب الأسباط) הוא שמו של אחד משערי ירושלים. הוא ידוע גם בשמות שער השבטים, שער יהושפט (על שם נחל קדרון שנקרא גם עמק יהושפט), שער סטפנוס הקדוש (בפי הנוצרים)‏‏[1] ובאב סיתנא מרים (שער גבירתנו מרים בערבית).

השער נבנה בין השנים 1538-1539 והוא נמצא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, באזור הרובע המוסלמי.

השער נקרא שער האריות על שם שני האריות (למעשה אלו ברדלסים) החקוקים משני צדי חזית השער. ברדלסים אלו הם סמלו של הסולטאן הממלוכי ביברס. הם כנראה נלקחו ממבנה האכסנייה שהקים בייברס במקום לטובת עולי רגל מוסלמים והוצבו בצידי השער כשימוש משני, לאחר שמבנה האכסנייה נהרס.

לאגדה העממית הסבר אחר למיקומם של האריות/ ברדלסים כאן: הסולטאן סולימאן הראשון חלם חלום מבעית בו אריות כבירים עומדים לטרפו, לאחר שחזר החלום מספר פעמים, הבין הסולטאן שזהו עונש שעלול לבוא עליו משום שלא טרח לבצר ולמגן את ירושלים כהלכה. הוא הזדרז להקים את החומה וקבע את האריות באחד משעריה, זכר לחלום.

בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים פרץ כוח חטיבת הצנחנים דרך שער זה לעיר העתיקה.

(wikipedia.org)

הכנסייה נבנתה בין השנים 1893- 1898. אבן הפינה לכנסייה הונחה על ידי יורש העצר הפרוסי פרידריך וילהלם (שהפך לאחר מכן לקיסר פרידריך השלישי) כשביקר בארץ ישראל בשנת 1869, כחלק מבקורו במזרח התיכון לרגל השתתפותו בחנוכת תעלת סואץ. הקרקע עליה הוקמה הכנסייה ניתנה במתנה ליורש העצר הפרוסי על ידי הסולטן העות'מאני. הכנסייה נחנכה ב-31 באוקטובר 1898 בביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל. שלט המספר בשפה הגרמנית על חנוכת הבית והקמתו תלוי על אחד מהקירות באולם התפילה.

הכנסייה שוכנת בקצה הרובע הנוצרי, בסמוך לאזור של חנויות ובתי קפה ששמו המוריסתאן. מקור שם זה הוא המילה הפרסית "בומורסיטאן" שמשמעה בית חולים. האזור קבל את שמו משום שבתקופה הצלבנית שכן במקום זה בית החולים סנט ג'ון, על שם יוחנן הקדוש, של המסדר ההוספיטלרי. לאחר כיבושה מחדש של ירושלים על ידי המוסלמים, אשפזו המוסלמים את פצועיהם בבית החולים זה והם אלו שהעניקו למתחם את השם "בומוריסטאן".

בחלק ממתחם המוריסטאן שכנה כנסיית סנטה מריה. הכנסייה הוקמה במאה ה-12 מתרומות של סוחרים מהעיר אמאלפי שבאיטליה. כנסיית הגואל בנויה על שרידי כנסיית סנטה מריה, וחלקים מהבניין המקורי של הכנסייה שולבו במבנה הכנסייה החדש. השרידים של הכנסייה מהתקופה הצלבנית בולטים בעיקר בכניסה הצפונית לכנסייה (מול כנסיית אלכסנדר נבסקי). העיטורים מהכנסייה הביזנטית מתארים את חודשי השנה על פי פעולות חקלאיות.

בצמוד לבניין הכנסייה ישנו בית ספר לותרני ובו משולב שריד אחר מהתקופה הביזנטית: "קלויסטר" - חצר מוקפת עמודים אשר היוותה חלק מבניין סמוך לכנסיית סנטה מריה הצלבנית.

הכנסייה בנויה באבן שיש לבנה בסגנון נאו-רומנסקי. על בנייתה פיקח מהנדס גרמני. מגדל הפעמונים של הכנסייה מתנשא לגובה 40 מטרים ובולט בקו הרקיע של ירושלים. ניתן לעלות לגג המגדל, שבו תצפית מרהיבה על ירושלים. בכנסייה מתקיימים בדרך קבע קונצרטים מוזיקליים המנצלים את האקוסטיקה המעולה של אולם הכנסייה.


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%95%D7%90%D7%9C

שער האריות (בערבית: باب الأسباط) הוא שמו של אחד משערי ירושלים. הוא ידוע גם בשמות שער השבטים, שער יהושפט (על שם נחל קדרון שנקרא גם עמק יהושפט), שער סטפנוס הקדוש (בפי הנוצרים)‏‏[1] ובאב סיתנא מרים (שער גבירתנו מרים בערבית).

השער נבנה בין השנים 1538-1539 והוא נמצא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, באזור הרובע המוסלמי.

השער נקרא שער האריות על שם שני האריות (למעשה אלו ברדלסים) החקוקים משני צדי חזית השער. ברדלסים אלו הם סמלו של הסולטאן הממלוכי ביברס. הם כנראה נלקחו ממבנה האכסנייה שהקים בייברס במקום לטובת עולי רגל מוסלמים והוצבו בצידי השער כשימוש משני, לאחר שמבנה האכסנייה נהרס.

לאגדה העממית הסבר אחר למיקומם של האריות/ ברדלסים כאן: הסולטאן סולימאן הראשון חלם חלום מבעית בו אריות כבירים עומדים לטרפו, לאחר שחזר החלום מספר פעמים, הבין הסולטאן שזהו עונש שעלול לבוא עליו משום שלא טרח לבצר ולמגן את ירושלים כהלכה. הוא הזדרז להקים את החומה וקבע את האריות באחד משעריה, זכר לחלום.

בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים פרץ כוח חטיבת הצנחנים דרך שער זה לעיר העתיקה.

(wikipedia.org)

שער האריות (בערבית: باب الأسباط) הוא שמו של אחד משערי ירושלים. הוא ידוע גם בשמות שער השבטים, שער יהושפט (על שם נחל קדרון שנקרא גם עמק יהושפט), שער סטפנוס הקדוש (בפי הנוצרים)‏‏[1] ובאב סיתנא מרים (שער גבירתנו מרים בערבית).

השער נבנה בין השנים 1538-1539 והוא נמצא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, באזור הרובע המוסלמי.

השער נקרא שער האריות על שם שני האריות (למעשה אלו ברדלסים) החקוקים משני צדי חזית השער. ברדלסים אלו הם סמלו של הסולטאן הממלוכי ביברס. הם כנראה נלקחו ממבנה האכסנייה שהקים בייברס במקום לטובת עולי רגל מוסלמים והוצבו בצידי השער כשימוש משני, לאחר שמבנה האכסנייה נהרס.

לאגדה העממית הסבר אחר למיקומם של האריות/ ברדלסים כאן: הסולטאן סולימאן הראשון חלם חלום מבעית בו אריות כבירים עומדים לטרפו, לאחר שחזר החלום מספר פעמים, הבין הסולטאן שזהו עונש שעלול לבוא עליו משום שלא טרח לבצר ולמגן את ירושלים כהלכה. הוא הזדרז להקים את החומה וקבע את האריות באחד משעריה, זכר לחלום.

בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים פרץ כוח חטיבת הצנחנים דרך שער זה לעיר העתיקה.

(wikipedia.org)

שער האריות (בערבית: باب الأسباط) הוא שמו של אחד משערי ירושלים. הוא ידוע גם בשמות שער השבטים, שער יהושפט (על שם נחל קדרון שנקרא גם עמק יהושפט), שער סטפנוס הקדוש (בפי הנוצרים)‏‏[1] ובאב סיתנא מרים (שער גבירתנו מרים בערבית).

השער נבנה בין השנים 1538-1539 והוא נמצא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה של ירושלים, באזור הרובע המוסלמי.

השער נקרא שער האריות על שם שני האריות (למעשה אלו ברדלסים) החקוקים משני צדי חזית השער. ברדלסים אלו הם סמלו של הסולטאן הממלוכי ביברס. הם כנראה נלקחו ממבנה האכסנייה שהקים בייברס במקום לטובת עולי רגל מוסלמים והוצבו בצידי השער כשימוש משני, לאחר שמבנה האכסנייה נהרס.

לאגדה העממית הסבר אחר למיקומם של האריות/ ברדלסים כאן: הסולטאן סולימאן הראשון חלם חלום מבעית בו אריות כבירים עומדים לטרפו, לאחר שחזר החלום מספר פעמים, הבין הסולטאן שזהו עונש שעלול לבוא עליו משום שלא טרח לבצר ולמגן את ירושלים כהלכה. הוא הזדרז להקים את החומה וקבע את האריות באחד משעריה, זכר לחלום.

בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים פרץ כוח חטיבת הצנחנים דרך שער זה לעיר העתיקה.

(wikipedia.org)

בתי הכנסת הספרדיים הוא שמו של מתחם הכולל ארבעה בתי כנסת השייכים לעדה הספרדית בעיר העתיקה שבירושלים. בתי הכנסת מצויים בקצה הרובע היהודי, ברחוב משמרות הכהונה, ובסמוך למגרש החנייה של הרובע. בסמוך לבתי הכנסת שוכנים מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי ומשרדים שונים של הפדרציה הספרדית העולמית. חשיבותם הדתית של בתי הכנסת היא רבה, וחשיבותו של בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי רבה מכולם, מאחר שבו ממונה הראשון לציון, וסמוך לכיפתו היו מצויים שופר וקנקן שמן זית זך שהיו עתידים על פי האמונה לשרת את המשיח. בתי הכנסת העתיקים הוחרבו בתקופת הכיבוש הירדני ושוקמו בהדרגה לאחר 1967. באחרונה נפתח במתחם גם מוזיאון קטן ובו אוצרות יודאיקה שונים.

נולד בעיר קובל שבווהלין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1876. למד באוניברסיטת ברלין, נסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין ובשנת 1901 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת שטרסבורג.

בשנת 1905 נישא לליליאן (חבצלת רות) לבית בנטוויץ', בתו של הרברט בנטוויץ' ואחותם של נורמן בנטוויץ' ותלמה ילין. בני הזוג פרידלנדר התגוררו בניו יורק. ביתם בניו יורק שימש מקום מפגש לסטודנטים ולאנשי אקדמיה, לדיפלומטים ולפעילים פוליטיים וחברתיים, ונודע באווירה התרבותית ששררה בו. ישראל וליליאן פרידלנדר היו הורים לששה ילדים.

כיהן כפרופסור לספרות מקראית בבית המדרש לרבנים באמריקה, ולימד שם תנ"ך, פילוסופיה והיסטוריה.

ב-1912 ייסד את תנועת "ישראל הצעיר" עם הרב מרדכי קפלן.

פרידלנדר היה מראשי התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית ופעיל בולט בקהילה היהודית המקומית. בשנת 1920 נקטעו חייו באבּם, כאשר הצטרף למשלחת סעד שיצאה מטעם ארגון הג'וינט מארצות הברית לאוקראינה. בעת המסע נרצח פרידלנדר על ידי שודדים ליד העיר קמניץ פודולסק (Kamyanets Podilskyy).
ביוני 1922 עלו לארץ ישראל אלמנתו ליליאן פרידלנדר עם ילדיה, והשתקעו באחוזה המשפחתית שבנתה אחותה, ניטה לנגה, בזכרון יעקב (הידועה כיום כאחוזת לנגה). אחותה ניטה ובעלה מיכאל לנגה היו חשׂוכי ילדים, ולאחר מותם עברה האחוזה בירושה לאחותה הגדולה ליליאן.

אחד מבניהם של ישראל וליליאן פרידלנדר, דניאל, שהיה פסנתרן מחונן, נפטר בשנת 1936, והוא בן 18 בלבד. אמו הקימה על שמו את בית דניאל לאמנות ומוזיקה, הממוקם בסמוך לאחוזת המשפחה בזכרון יעקב. אחת מאחיותיה של ליליאן נקראה בשם כרמל, על שם הכרמל שאת נופיו חיבב אבי המשפחה הרברט בנטוויץ'. לאחוזה המשפחתית באנגליה קרא "חצר כרמל" (Carmelcourt), ואף "אחוזת לנגה" נשאה שם זה. לימים גם ישראל וליליאן פרידלנדר קראו לאחת מבנותיהם בשם כרמל. הבת, כרמל פרידלנדר, נישאה לשופט שמעון אגרנט.

אלמנתו של פרידלנדר, ליליאן, נפטרה שלושים וארבע שנים אחרי מותו, ב-31 באוקטובר 1954, באחוזת המשפחה בזכרון יעקב.

בראש חודש חשוון תס"א (27 באוקטובר 1700) התיישבה במקום חבורת עולים מאירופה בהנהגת רבי יהודה חסיד, והקימו בית כנסת. בח' חשוון תפ"ב (27 באוקטובר 1721) , שרפו ערבים את בית הכנסת והחצר.
בשנת תקע"ו (1816), כמעט 100 שנה אחרי החורבן הראשון של בית הכנסת, הצליחו עסקנים המשתייכים לעליית תלמידי בית הכנסת הגר"א, להשיג "פרימן" (רשיון) מקושטא לביטול החובות הישנים וחידוש הבניין. והוא נחנך מחדש בשנת תרכ"ד (1864). חידוש בית הכנסת, והקמת החורבה על תילה, נתפסה כסימן לתחילת הגאולה.
מאז הקמתה הפכה "החורבה" או בשמה המלא "בית הכנסת בית יעקב שבחצר חורבת רבי יהודה חסיד" - לבית הכנסת הגדול, המפואר והחשוב בכל ארץ ישראל ולמרכז החיים ברובע...
בהיכל זה הוכתרו רבניה האשכנזים של ירושלים וארץ ישראל. פה בתפילה חגיגית הופקד דגל הגדודים העבריים שנלחמו במלחמת העולם השניה. וממקדש מעט זה יצאה הזעקה להצלת יהודי אירופה, בעצרת תפילה שבראשה עמדו הרב הראשי יצחק איזיק הלוי הרצוג, והאדמו"ר רבי מרדכי אלטר מגור.
יומיים לאחר שנפל הרובע במאי 1948, פוצצו הירדנים את בית הכנסת, כמעשה סמלי המבטא את נצחונם. כך הפכה "החורבה" לגל חורבות בפעם השניה בתולדותיה. רצף החיים היהודיים ברובע היהודי נקטע ל-19 שנים.
אחרי מלחמת ששת הימים נתגלה לבאי הרובע היהודי מראה חורבותיו. כמו הרובע, גם "החורבה" הייתה גל של הריסות...
מששוקם הרובע החליטו המתכננים שלא להתמודד עם המונומנטים ההיסטוריים שהיו סמלי הרובע וחרבו. בתי הכנסת נוקו מהריסותיהם ומה שנמצא, שוחזר כמתחם ארכיאולוגי. קשת הקיר הצפוני שוחזרה ונשארה עדות אילמת צועקת לשמים.
החורבה הייתה חלק ממסכת האדריכלות של ירושלים. כיפת החורבה הפכה לסמל ולדמות לבית כנסת. היא חרוטה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, וניתן לחוש בחסרונה.
החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, החליטה להחזיר עטרה ליושנה ולשחזר את בית כנסת "החורבה" כפי שהיה. –נכון להיום נמצא הפרוייקט בשלבי בנייה .

בשנות ה-40 של המאה הקודמת קנתה קבוצת יהודים 130 דונם במקום, הנקרא בערבית ג'בל אבו גנים. לאחר הרכישה ייערה קק"ל את ההר. במלחמת העצמאות התמקמו בהר כוחות החלוץ של מתנדבי "האחים המוסלמים" שהגיעו ממצרים ונעו לכיוון ירושלים. בשלהי 1948 הועבר המקום לידי הלגיון הירדני. מקור שמה של השכונה, הר חומה, נובע ממבנה שהוקם על חורבות כנסייה ביזנטית ששכנה במקום. לוחמי הפלמ"ח אשר ישבו ברמת רחל ונלחמו מול הליגיון, דימו את קיר המבנה מאחורי התבצרו הירדנים כחומה, ומכאן שם ההר. לאחר המלחמה לא איפשרו הירדנים את כריתת היער, בניגוד למקומות אחרים שכבשו, בהם נכרתו יערות קק"ל.

לאחר כיבוש המקום במלחמת ששת הימים, הוקמה רשות שתפקידה היה לקנות את אדמות ההר מערבים, תוך כדי עיבוי היער על ידי קק"ל. כבר בשנות ה-80 נעשה ניסוי ליישב את ההר, אלא שאז התנגדו לכך ארגונים ירוקים, בטענה שהאזור הוגדר "כחגורה הירוקה" סביב ירושלים.

ב-1992 פורסם צו הפקעה לאדמות הפרטיות בהר חומה, אשר כ-30% מהן היו בידיים ערביות. בעלי הקרקע היהודים - חברת הכשרת היישוב, חברת מקור ואחרים, עתרו לבג"ץ נגד צו זה (בג"ץ 736/93 ו-3956/92), אך העתירה נדחתה. גם עתירת בעלי הקרקע הפלסטינים נדחתה. ב-1995, בזמן ממשלת רבין, תוכננה השכונה, אך הבניה לא החלה מסיבות פוליטיות. פייסל חוסייני, השר הממונה על ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, אמר כי בניה בהר תיחשב לקאזוס בלי, ותגרום לפרוץ מלחמה.

בניית השכונה החלה בשנת 1997, בזמן ממשלת נתניהו, וגרמה לסערה בקרב האופוזיציה וחלק ממחנה השמאל, בטענה שבניית שכונה יהודית נוספת במזרח ירושלים תעורר אלימות פלסטינית בעיר. למרות המחאות, החלה בניית השכונה במרץ, והסערה שככה.

בשנת 1998, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם המפד"ל, שמואל מאיר, נהרג בתאונת דרכים. על אף שכבר יצאו המכרזים לבניית המקום, ראש העיר דאז, אהוד אולמרט, ביקש לקרוא לשכונה על שמו של חבר העירייה שדחף להקמתה של השכונה, וכיום שמה הרשמי הוא חומת שמואל.

לאחר הליכה ארוכה משער יפו ועד להר הזיתים, נגלה בפנינו נוף מרהיב!
תצפית מהר הזיתים לעיר העתיקה